הכרעת דין בתיק ת"פ 10999-04-12

במסגרת האישום הראשון בכתב האישום המתוקן יוחסה לנאשם עבירה של תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") בגין אירוע שהתרחש ביום 02/04/12  בביתם של בני הזוג , עת תקף הנאשם, על פי הנטען, את רעייתו, א' (להלן: המתלוננת),  בכך שבמהלך ויכוח הדף אותה לקיר וסטר בפניה ובגין כך נגרם סימן אדום על לחיה. 

כן יוחסה לנאשם, במסגרת האישום השני, עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, עקב כך שמאותה תקרית נשוא כתב האישום הראשון ועד ליום 04/02/12 איים הנאשם על המתלוננת מספר פעמים כי יהרוג אותה ו"יקח לה את החיים".

הנאשם בתשובתו לכתב האישום כפר (באופן סתמי) במיוחס לו וטען לחפותו המלאה. בביהמ"ש טען, כי במהלך ויכוח שהתפתח בינו לבין המתלוננת ביום 02/04/12 עקב סירובה של האחרונה להכין לו אוכל, אחזה המתלוננת בצוארון חולצתו ומשכה אותו, ובנסיונו להשתחרר מאחיזתה, נהדפה המתלוננת לכיוון הקיר. לדברי הנאשם, הוא  מעולם לא הרביץ למתלוננת ולא סטר לה,  ולמעשה היא  זו שניסתה לאחר אותה תקרית, "לעצבן" אותו ולגרום לו להכות אותה, וכשביקש לצאת להתאוורר בחוץ, אף אמרה לו שתזמין משטרה. במקום זאת הלכה והביאה  את אמה,  וזו אמרה לו "מילים לא טובים". לאחר מכן עזבה המתלוננת את הדירה, יחד עם שני ילדיהם, והלכה ללון בבית אמה.  בחלוף שלושה ימים, במהלכם לא היה לנאשם לטענתו כל קשר עם המתלוננת, התדפק שוטר על דלת ביתו והודיע לו להפתעתו כי הוא עצור  בגין איומים ותקיפה של בת זוגו.

במרכז התשתית הראייתית של המאשימה ניצבת מטבע הדברים עדותה של המתלוננת. בביהמ"ש גוללה המתלוננת את הרקע לתקרית האלימה נשוא האישום שעניינו בקשר זוגי טעון ובעייתי בינה לבין הנאשם, על רקע "בעיית קנאה" של הנאשם, בגינה אינו מאפשר לה לטענתה לצאת ולעבוד מחוץ לבית, ועל רקע התנהגותו של הנאשם, אשר לדבריה "הולך, יוצא, ישן במקום אחר, בא לבית והוא משחק קלפים או כל מיני דברים" (ע' 10 ש' 7). לגרסת המתלוננת, תחילת התערערות היחסים בינה  לבין הנאשם בשיחת טלפון שקיבלה מפלוני, אשר עוררה קינאתו של הנאשם, והוא "לקח את הטלפון והלך למשטרה... זרק את הטלפון.." (ע' 7 ש' 30), ומאז " הפריד מיטה והלך לישון לבד כל הזמן ..." ( ע' 8 ש' 1). ביום האירוע, בישלה המתלוננת, לדבריה, אורז לנאשם, אך הוא ביקש ממנה שתכין לו מקרוני, וכשאמרה לו כי אין בבית מקרוני הוא "הדביק אותה לקיר" ( ע' 9 ש' 1) ונתן לה " סטירה בפנים וגם במצח"  (ע' 8 ש' 6). לדבריה, הצליחה לשכנע אותו להרפות מאחיזתו באומרה לו, כי " נכנס ביניהם שטן וזה לא טוב" (ע' 8 ש' 7)  וכך הצליחה להתחמק ממנו, ולברוח לבית אמה יחד עם שני ילדיה הקטנים. משם  ביקשה, לדבריה, ללכת להגיש תלונה במשטרה, אך אמה מנעה ממנה לעשות כן, ואף החזירה אותה לדירה בנסיון לדבר על לבו של הנאשם. אולם משהגיעו לבית, איים  הנאשם למעשה להורגה, באומרו להן " שבגלל הבלגן הזה אנשים הורגים את הנשים שלהם וזה מה שקורה " (ע' 8 ש' 18). מכיוון שכך, עזבה המתלוננת את הדירה ושהתה יחד עם שני ילדיה בבית אמה. מקץ שלושה ימים, נפגשה לדבריה עם העובדת הסוציאלית, אשר טיפלה בה ובנאשם,  וסיפרה לה כי הנאשם הרביץ לה.  מאחר והנאשם לא הגיע לפגישה עם העובדת הסוציאלית פנתה המתלוננת למשטרה והגישה נגדו תלונה בגין תקיפה ואיומים. 

עדותה של המתלוננת בביהמ"ש היתה עקבית, כנה ועניינית, ואני נותנת בה אמון מלא. בלשונה האותנטית תיארה המתלוננת את מעשה התקיפה באופן ברור וממוקד  ("נתן לי סטירה בפנים וגם במצח", "הוא חנק אותי ונתן לי פעמיים סטירה") בלי שניסתה להגזים בתיאור התקיפה או להוסיף לה נופך דרמטי וקיצוני. כך , כשנשאלה האם הנאשם גם בעט בה או נתן לה אגרופים- השיבה בשלילה (ע' 11 ש' 23-26), וכשנשאלה האם זו הפעם הראשונה בה היכה אותה הנאשם השיבה בחיוב (ע' 11 ש' 22). על אף שניכר היה כי המתלוננת מתוחה מאוד וכי נטתה בעדותה "לדלג" מנושא לנושא - ניכר היה גם, כי היא מקפידה להיצמד לעובדות ולתארן לאשורן כפי שהתרחשו במציאות, בלי לנסות להעצים את התנהגותו האלימה של הנאשם.  גם לתמיהות השונות הטמונות לכאורה בגרסתה הצליחה המתלוננת לספק הסבר סביר והגיוני: כך למשל, את העובדה כי פנתה למשטרה רק בחלוף שלושה ימים מיום התקיפה נימקה המתלוננת בסירובה של אמה, אשר ביקשה ממנה שלא לערב את המשטרה : "ניסיתי ללכת למשטרה ואמא שלי  החזירה אותי... היא אמרה שיש לי פגישה עם עובדת סוציאלית ושאני לא אלך למשטרה ואחכה... אני הלכתי לשבת אצל אמא שלי 3 ימים ואחרי זה עובדת סוציאלית קראה לנו ואני הלכתי והוא לא בא. אח"כ הלכתי למשטרה" (ע' 9 ש' 11).  את העובדה כי לא פנתה למשטרה  קודם לכן על אף שהנאשם איים עליה לגרסתה במשך תקופה ארוכה נימקה באומרה : "אני לא חשבתי שזה [האיום-ש.ד.] אמת. אבל בסוף הלכתי (ע' 12 ש' 28) ... אחרי שהוא הרביץ לי אז אני מפחדת שיהרוג אותי" (ע' 13 ש' 12).

ב"כ הנאשם ניסה לקעקע אמינותה של המתלוננת בהצביעו גם על סתירה לכאורה שנפלה בין העדות שמסרה במסגרת הליך זה לבין הדברים שמסרה במסגרת תביעת משמורת שהגישה בבימ"ש לענייני משפחה כנגד הנאשם ( נ/1), בכל הנוגע לטיב המכות שהיכה אותה הנאשם: בעוד שבהליך זה טענה, כאמור, כי הנאשם הדף אותה לקיר וסטר בפניה, הרי שבכתב התביעה הנ"ל טענה, כי הנאשם " נתן לה אגרופים ובעיטות". ואולם משעומתה המתלוננת עם סתירה זו בביהמ"ש - טענה, כי היא סיפרה לעורכת הדין אשר הגישה התביעה בשמה את אשר אירע בשפה האמהרית (שהנאשם נתן לה " כמו בוקס"),  אך בכתב התביעה נכתב " לפי התרגום שלהם" כי הנאשם נתן לה  אגרופים ובעיטות (ע' 12 ש' 14-19). 

אינני סבורה, כי תביעת המשמורת שהגישה המתלוננת כנגד הנאשם מבססת מניע פסול להגשת התלונה דנן כנגד הנאשם . כאמור, עדותה של המתלוננת במסגרת ההליך דנן היתה מתונה וממוקדת וניכרו בה דווקא איפוק ואי הפרזה. אילו דובר אמנם בעלילת שווא שרקמה המתלוננת כנגד הנאשם, רק כדי לשפר סיכויי זכייתה בתביעת המשמורת שהגישה בביהמ"ש לענייני משפחה - היתה טופלת על  הנאשם בעדותה בהליך זה מעשים חמורים הרבה יותר מאלו שייחסה לו, ואף מנסה להשחיר ולהכתים את פניו. ואולם, המתלוננת התמקדה כאמור במתן תיאור ענייני  של מעשי הנאשם ביום האירוע. גם בנוגע לאיומים שאיים עליה הנאשם העידה המתלוננת בתמציתיות ובענייניות: "הוא כל הזמן אומר אני אהרוג אותם" (ע' 10 ש' 32) " כל הזמן הוא מאיים... וגם החביא את הסכינים" (ע' 10 ש' 30) וגם בענין זה אני נותנת אמון מלא בעדותה.

עדותה של  המתלוננת  נתמכה בעדותה של אמה, הגב' יאמנגסט פלקה. 

בדומה לעדות המתלוננת,  גם עדותה של האם התאפיינה בתיאור  מתון, זהיר ומדויק של אופן התרחשות האירועים. לגרסתה, ביום האירוע הגיעה אליה המתלוננת יחד עם שני ילדיה, כשהיא בוכה  (ע' 18 ש' 9-10), "הגיעה בריצה היא נושמת ונבהלת טיפה" (ע' 16 ש' 14), וסיפרה לה: "הוא עשה לי ככה [מדגימה אגרוף בירכי האצבעות הכפופים המופנים לפנים]..." (ע' 17 ש' 30) עדות התואמת גרסתה של המתלוננת בדבר הסטירה/הבוקס שנתן לה הנאשם בפניה. עוד סיפרה האם, כי המתלוננת ביקשה להשאיר הילדים בהשגחתה וללכת למשטרה, אך היא אמרה לה שלא כדאי לפנות למשטרה: " הילדים רבו ביניהם ואני רציתי להסדיר את הדברים... שאלתי אותה למה היא הולכת למשטרה ויש לה עובדת סוציאלית ושלא תלך. אני לקחתי אותה לבית שלה לדבר עם הנאשם" (ע' 14 ש' 7,  16-17). בהגיען לבית,  העידה האם,  כי ניסתה לשוחח עם הנאשם, אך זה אמר לה : 'שיש הרבה מקרים שמגיעים לידי דברים רעים... אמר : ככה זה המצב שאנשים הורגים", דברים שהבהילו אותה וגרמו לה לעזוב מיד את הבית. משנשאלה, אם כל כך נבהלה מדבריו של הנאשם,  כיצד ייתכן שהותירה את בתה מאחוריה בחברתו, השיבה : "אחרי זה כל האחיות שלה באו ביחד איתה אלי... ממש דקה אחרי באו כולם אחרי ביחד" (ע' 15 ש' 26-28).   

גם האם העידה, כי זו לא היתה הפעם הראשונה בה הנאשם והמתלוננת רבו, וכי בעבר היא ומספר " אנשים גדולים" ניסו כמה וכמה פעמים להביא לשלום בית בין השניים, שכן " באתיופיה לא יודעים משטרה, אנשים גדולים מתערבים ומשלימים" (ע' 17 ש' 22),  ואולם לדבריה  זו היתה הפעם הראשונה בה סיפרה לה בתה כי הנאשם היכה אותה (ע' 16 ש' 16-20).

אל מול עדותן האחידה והעקבית של המתלוננת ואמה ניצבת עדותו הכבושה, המתחמקת וחסרת ההגיון של הנאשם, אשר הותירה עלי רושם בלתי מהימן לחלוטין.

במסגרת ההודעה שמסר הנאשם במשטרה, שלושה ימים לאחר אירוע התקיפה,  הוא נשאל אם הרביץ למתלוננת, והשיב : " אני לא יודע אם הרבצתי לה כאשר דיברנו לגבי הכנת האוכל, יכול להיות שהרבצתי לה, יכול להיות שלא הרבצתי לה " (ע' 2 ש' 8 להודעה ת/1). כשהתבקש הנאשם ע"י החוקר להבהיר תשובתו זו, השיב: "אני לא זוכר... הייתי עצבני אני לא זוכר אם הרבצתי לה" (ע' 2 ש' 18 להודעה). כאן המקום לציין, כי הודעתו של הנאשם נגבתה בשפה האמהרית באמצעות שוטר מרכז הקליטה באזור מגוריהם של בני הזוג,  זיו ארדני (ע"ת/4) , יליד אתיופיה,  אשר נכח אותה עת בתחנת המשטרה ותרגם את השאלות והתשובות מעברית לאמהרית ולהיפך (בביהמ"ש העיד הלה, כי הינו דובר  אמהרית  ברמה של שפת אם, וכי תרגם עדותו של הנאשם בצורה מדוייקת).

ודוק: הודעתו זו של הנאשם נגבתה שלושה ימים בלבד לאחר האירוע  נשוא כתב האישום, ולמרות זאת טען הנאשם במסגרתה, כי אינו זוכר אם הכה את המתלוננת אם לאו.  לא זו אף זו: עיון בהודעה הנ"ל מלמד, כי אי הזכרון שאחז בנאשם במהלך חקירתו הצטמצם לענין המכות שהכה את המתלוננת, בעוד שאת יתר ההתרחשויות שאירעו טרם התקיפה הנטענת ולאחריה (למשל-  את דוח השיח שהתנהל בינו לבין המתלוננת בענין הכנת האוכל, את בואה של אם המתלוננת לדירה  וכו')  - ידע הנאשם לתאר בפירוט ובדיוק רב.

למרבה הפלא, אי-הזכרון הסלקטיבי שאחז בנאשם במהלך חקירתו במשטרה התפוגג לחלוטין במהלך עדותו בביהמ"ש, אשר ניתנה בחלוף כשנה (!) מיום האירוע. בביהמ"ש "נזכר" הנאשם בהתרחשות  נשוא כתב האישום לפרטי פרטיה, וטען כי בלהט הויכוח שהתפתח בינו לבין המתלוננת  סביב הכנת האוכל, אחזה האחרונה בצוארון חולצתו, וכשניסה להשתחרר מאחיזתה הדף אותה לכוון הקיר.  כאמור, גרסה זו לא הועלתה על ידי הנאשם במסגרת תשובתו לכתב האישום, אשר כללה כאמור כפירה לאקונית וסתמית בעובדות כתב האישום, והיא מהווה על-כן גרסה כבושה.

בביהמ"ש  התבקש הנאשם להסביר מדוע כבש גרסתו זו זמן כה רב, ומדוע טען בחקירה כי אינו זוכר אם הרביץ למתלוננת - והשיב, כי בעת שנעצר היה מבוהל (ע' 32 ש' 19). דא עקא, שתשובה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה, כי בנוגע ליתר פרטי ההתרחשות ידע הנאשם, כאמור, למסור במהלך החקירה תיאור מדויק ומפורט על אף שהיה מבוהל, ובעיקר עם העובדה, כי את האיומים אשר יוחסו לו ע"י המתלוננת הוא  טרח להכחיש נמרצות  במהלך חקירתו, חרף ה"בהלה" שאחזה בו. לפיכך,  נראה כי גם הנאשם עצמו היה ער לבעייתיות הגלומה בהסברו הנ"ל, שכן משחזר  והתבקש בתום עדותו בביהמ"ש להסביר פשר תשובתו בענין התקיפה בחקירה,  סיפק הסבר חדש, וטען: 

"ת: יש דבר שהסתרתי - השוטר זיו אמר לי : ' הלבן לא ישאל שום שאלה קשה'. הוא הלחיץ אותי בהתחלה.

ש.בית המשפט: איך הוא הלחיץ אותך?

ת. הוא שאל אותי אם אני רוצה...

ש. זיו לקח אותך למשטרה ומה שאל אותך?